מה מספיק ושכר סביר?

none
 
דעה מאת: פרננדו פאג'רדו 21 בפברואר 2014 - 13:30

מה זה מספיק ושכר סביר? בדיוק נודע לנו שהוועדה המרכזית לשכר משולש ופריון אזורית של ויזאיה (RTWPB) אישרה לתת סכום סמלי לעובדים, סכום שלפי העובדים אפילו לא מספיק כדי לשלם עבור מינימום הלוך ושוב מחיר ג'יפני. כמו בעליית 18 הפזו בשכר המינימום שניתן בשנת 2010, עכשיו אני גם שואל: האם זה מספיק? האם זה סביר?





אלה שאלות לא קלות לענות, אמרתי בטור שלי משנת 2010. אין ספק, בהתחשב במה שביקשו במקור, זה לא מספיק ולא סביר לעובדים. אך המגזר העסקי, שטוען כי עלות גבוהה של עבודה רק תהפוך אותם פחות תחרותיים ותעסיק פחות עובדים, אומרים אחרת.

מה אומרים כלכלנים? כלכלנים רגילים שמאמינים ביעילות השוק החופשי כדי לפתור את השאלות הכלכליות הבסיסיות של מה, איך ולמי לייצר אין מה להגיד הרבה על מה שמספיק או על שכר מינימום סביר. כל מה שהם אומרים, אם נשאל, הוא שיש לאפשר לשכר לחפש את הרמה שלו באמצעות אינטראקציה בין היצע וביקוש. מזה אני גם מסכים. אבל יותר מכלכלן מסוגי, אני גם אנושי. לכן, אני אומר שמה שה- RTWPB נותן לעבודה חייב להיות ממוזג בדאגה לרווחת העובדים ובני משפחותיהם.



בספרו 'הרהורים על גיבוש והפצת עושר' משנת 1766 שהזכרתי בטור משנת 2010, פיתחה אן-רוברט-ז'אק תורגוט את התיאוריה של שכר העבודה שקבעה כי התחרות בין העובדים מורידה את השכר לרמת קיום מינימלית. אותו רעיון הפך לחוק הברזל של השכר כפי שפיתח עוד יותר דייוויד ריקרדו.

בעיני ריקרדו, לעבודה יש ​​מחיר טבעי ומחיר שוק. הראשון, מחיר הטבעי של העבודה, הוא זה, לאור ההרגלים והמנהגים של העם, מאפשר לעובדים להתקיים ולהנציח את עצמם. המחיר הטבעי של העבודה נקבע אפוא על ידי מחירי הצרכים הנדרשים על ידי העובדים ומשפחותיהם למגורים. השני, מחיר השוק של העבודה, הוא אותו מחיר הנקבע על ידי האינטראקציה בין היצע וביקוש לעבודה. כאשר ההיצע גדול מהביקוש, מחיר השוק של העבודה יירד ולהיפך, מתחת לשכר הקיום או מחיר הטבעי של העבודה.



חוק הברזל של השכר אומר שכאשר שכר השוק נמוך משכר הקיום, האוכלוסייה תסבול ותקטין את מספרן. זה הופך את היצע העבודה למועט וכדי ששכר השוק יעלה בסופו של דבר. אך כאשר שכר השוק הוא מעל לשכר הקיום, הם נוטים לגדול במהירות במספרם. בתורו, זה מגדיל את היצע העבודה ובכך דוחף את שכר השוק שוב לרמת הקיום. נטייה ארוכת טווח זו לעבודה לקבל רק את המספיק לקיומם נודעה כחוק הברזל של השכר.

חוק השכר של בריקרדו התבסס בעיקר על מה שהוא צפה בתקופתו שהיה דומה גם למה שראה גם תומאס מלתוס. מלתוס היה ידוע בחוק האוכלוסין האומר מה אמנם ייצור מזון יכול לצמוח אריתמטית, כמו ב -1, 2, 3, 4 וכן הלאה, אך האוכלוסייה נוטה לגדול מבחינה גיאומטרית כמו ב -1, 2, 4, 8 וכן הלאה, ומכאן העוני הוא בלתי נמנע עבור הרוב.



כעת, אנו יודעים שבמדינות רבות שהצליחו לחולל מהפכה בחקלאות ובתעשייה שלהן, המזון לא נעשה נדיר והאוכלוסייה לא התפוצצה, אלא שהכנסתן לנפש, כולל זו של עובדים רגילים, עלתה למצב בו לא היו יכולות רק לשלם עבור צרכיהם הבסיסיים על מנת להתקיים אך גם ליהנות ממותרות מסוימות.

אך בעוד שמדינות מסוימות אכן הצליחו להתגבר על חוק השכר הברזל של ריקרדו ועל החוק על מלתוס על האוכלוסייה, באותן מדינות שלא מצליחות לחולל מהפכה בחקלאות שלהן ובתעשייה שלהן, אנחנו לא יכולים גם שלא לראות חלק מהאמיתות של מה שהן אומרות.

שלא כמו בעבר, עם זאת, העובדים כיום מגוונים מאוד בכישוריהם ובעיסוקם. לאלה שכישוריהם וידעם מבוקשים בהרבה מההיצע שלהם, הם בעלי שכר גבוה וחיים חיים טובים אך אנשים רבים שאינם מיומנים או משכילים גרועים מקבלים שכר נמוך מהנדרש כדי לשמור על אורח חיים מכובד. הם לא בהכרח מתים מרעב, אך בתיהם, לבושם, בריאותם וגידולם של הילדים עדיין משאירים הרבה מה להיות רצוי. זה נכון לא רק לאלו המועסקים רשמית בעסקים שמשלמים להם שכר מינימום, אלא גם לאלה שעבדו בכוחות עצמם בסוגים שונים של פעילויות בלתי פורמליות כמו מכירה אוטומטית ברחוב, איסוף אשפה או אפילו קבצנות.

אני מודה שאין שום דבר שניתן לעשות כרגע בכדי לטפל בבעיות של אנשים שאינם מועסקים באופן רשמי, ולא נותן להם מזומנים ממש כפי שאנו עושים למשפחות עניות שמתאימות במסגרת התקציב במסגרת הכסף המותנה של הממשלה. תוכנית העברה (4Ps). אבל בדרגה הנמוכה ביותר של עובדים המועסקים רשמית בעסקים, אני חושב שהם ראויים לקבל לפחות את מה שמספיק כדי לשבור את הכנסות סף העוני כפי שנקבעו על ידי הממשלה אחת לשלוש שנים.

בשנת 2009, ההכנסה השנתית לסף העוני נקבעה באופן ארצי על P16,841 לנפש ועל P19,802 ו- P17,848 בהתאמה, באזור הבירה הלאומית (מטרו מנילה) ובוויזות המרכזיות. למשפחה ממוצעת של שש נפשות, המשמעות היא כי מבחינה ארצית עובד חייב לקבל לפחות 101,046 PN הכנסה שנתית לאחר ניכויים עבור SSS, Philhealth, Pagibig ומסים. הנתון המקביל ל- NCR הוא P118,812 ו- P107,088 עבור ויזות מרכזיות. האם העובדים שלנו הולכים לקבל סכום זה השנה ועוד כמה שייקחו בחשבון את האינפלציה מ 2009 ועד עכשיו? שאני משאיר ל- RTWPB לענות.

עכשיו זה קורה גם שהממוצע הוא בדיוק זה. זה לא חל על כולם. בפיליפינים, לרוב העובדים העניים יש משפחות גדולות של עד 8 או 10, ולא הממוצע 6, או אפילו יותר אם אנו כוללים את ההורים החיים של העובד וקרובי המשפחה המאפיינים את משקי הבית הפיליפינים. במקרה זה, העובדים זקוקים ליותר לקיום משפחותיהם.

אבל מה אם רק נאפשר לדברים להתנהל על פי רצון המגזר העסקי ויחסי הגומלין של היצע וביקוש בשוק? זה מה שהייתי רוצה לדון עליו בשבוע הבא.