פסקול נעורי

ב- iTunes יש לי 735 שירים שתופסים 4.36 גיגה מהשטח בדיסק הקשיח של המחשב הנייד שלי - ערימה דיגיטלית של כל המוסיקה שהאזנתי לה בנקודות שונות בחיים.

מפת קו השבר של העמק המערבי

יש את הדיסקוגרפיה השלמה של ג'סטין ביבר 2008-2011 שהורדתי בחטיבת הביניים; הרומנטיקה הכימית שלי, The Click Five, Avril Lavigne, והפלייליסט של OPM שמזכיר לי את ילדותי; פסי קול מהסרטים (500) ימי קיץ, 50/50, ההטבות להיות פרח קיר, ותוכניות הטלוויזיה ילדה חדשה וקהילה; ודיסקוגרפיות של לורד, סימפל פלאן וטיילור סוויפט - שאני

כרגע נהנה.

בתיכון, חברה, אנדראה, כתבה פעם בבלוג שלה כיצד היא הבחינה בי בדרך כלל לבד, הולכת בדרך מבית הספר לביתנו, עם אוזניות, מסונכרנות באופן שפתיים לכל שיר שמתנגן.ראש העיר איסקו: הכל להרוויח, הכל להפסיד עמיתים ממוטרים? מה סובל מהחינוך הפיליפיני

אני אוהב מוזיקה - לא שלעולם אצטרף לחוג מוסיקה (לעתים קרובות אני פשוט ישן דרכם) או אקים להקה משלי, אלא שאני אוהב להאזין למוזיקה, כי בה אני מוצא נחמה. זו אותה הדרך שבה יש אנשים שפשוט אוהבים לקרוא, אבל ישנו בשיעור אנגלית דנים בטכניקות הסגנוניות של מורקמי או בוכים כשהם מקבלים שיעורי בית בכתיבה. זה פשוט מזדמן בין מוסיקה לביני - ידידות טהורה, אבל כזו שעוברת דרך ארוכה לאחור וכוללת זיכרונות משותפים.

עד גיל 11 גרנו במתחם עם סבתא שלי וכל הדודות והדודים שלי מצד אמי. הבית שלנו היה קופסת בטון עם שני חדרים בלבד - חדר הרחצה הקטן ושאר הבית או אזור המגורים הראשי.

בלילה היינו מכבים את כל האורות למעט זה בחדר האמבטיה. קירות חדר הרחצה לא הגיעו לתקרה, ולכן הזוהר הכתום מהנורה היה מדמם לחדר השינה שלנו, מה שהופך אותו לבהיר מספיק כדי לראות את הצלליות של הורי ושלושת אחיי הקטנים בזמן שהם ישנו, וחשוך מספיק כדי שהשאר של הבית היה ריק.

להורי היה הרדיו הישן הזה שהם המשיכו לאורך כל הלילה, מכוון לתחנה מקומית ששודרה רק שירי אהבה ישנים. בילדותי תמיד התקשיתי לישון.

נשוי על ידי אמא ואבא מריוויק

זה הטריד אותי שיותר ממחצית מהימים שלי אמורים לבלות בשינה ולא בכיף, וחששתי שאם אעצום את עיניי לעולם לא אפתח אותם יותר. (הייתי מאוד חולנית בילדותי: למעשה הסרטים האהובים עלי היו בעבר הזכייניות מסור ויעוד סופי.) אז נשארתי ערה מאוחר, צפיתי בדמויות משפחתי בחושך, וידאתי שחזהן ממשיכים לשקוע. וקם, שוקע וקם, שוקע וקם, מאזין לשירי אהבה של אנשים ששמחתי כבר מזמן את שמם, וכנראה היו מתים שנים רבות עד ששמעתי אותם לראשונה.

בהתחלה המוסיקה פשוט הייתה שם - למעשה הקולות רדפו אותי. הם שמו את הבית בגוונים קודרים ומפחידים, שערבבו עם החושך הכתום, גרמו לי להיבהל להסתכל בפינות חשוכות או ללכת לשירותים בלילה. אבל הייתי בטוח שאם אשבית את המוסיקה, ההורים שלי יתעוררו. אז מעולם לא טרחתי, ועד מהרה התאהבתי בזה. בבקרים מדי פעם שאחיי היו בבית הספר, הורי בעבודה, ואני הייתי לבד בבית, הייתי מפעיל את הרדיו ושוכב במיטה עד הצהריים.

בחדר השינה שלי, ברמה העליונה ביותר של מדף הספרים שלי, מוערמים לצד תקליטורי DVD של הסרטים האהובים עלי, נמצאים כמה מהאלבומים של טיילור סוויפט, Simple Plan ועיר ינשוף - תקליטורים שנקלעתי אליהם בחנויות למכירת חצר ובדיסקאונט, וחלקם קיבלתי במתנות לחג המולד או ליום ההולדת שלי. שיחקתי אותם רק פעם אחת. כשאני מקבל תקליטור אני מייבא אותם ל- iTunes ושומר אותו עם האחרים.

אני מצפה כשאני מעל גיל 50, עם ילדים, כשאראה להם את האוסף שלי ואספר להם על נעורי. ואז אאלץ אותם להקשיב לאלה

שירים קלאסיים. זה בגלל שזו המוזיקה שגדלתי אליה. אלה השירים שניגנתי בעוצמה מלאה כשהייתי נועל את עצמי בחדר השינה שלי, או דרך אוזניות במהלך הנסיעה לבית הספר. וידעתי זאת, כשאני זוכר את העבר שלי, אני מבין כמה אפשר ללמוד על אדם מהמוזיקה בפלייליסט שלו.

אני מודה שהשירים שהאזנתי להם לא היו בדיוק הטובים ביותר. אין לי נטייה לשירים קלאסיים - משהו שכל האנשים האינטיליגנטים חייבים להחזיק, לדברי חבר. אבל אני אוהב אותם בכל מקרה כי באותה תקופה הם היו מושלמים בשבילי. הם הגדירו במילים בדיוק את הדברים שלא יכולתי (אני ומייל, נשקת אותי בדנדיס - כל הכובעים, לאהובתי הראשונה בתיכון). הם אירחו אותי (אל תנתק אותי - כל הכובעים, לילדה בשם סטפני). הם ניחמו אותי כשהרגשתי רע (מושלם וברוך הבא לחיי על ידי תוכנית פשוטה, לכשהחרדת העשרה התחילה).

מאז ילדותי מעולם לא היו לי הרבה חברים; בדרך כלל היה לי רק אחד או שניים. אני מאוד אינטימי, אני מניח, שאני יכול להתרועע טוב במעגל קטן וסגור; להיות עם רבים מכניס אותי לנתק איתם. העדפתי למצוא את האנשים המעטים שאיתם אוכל להיות קרוב מאוד, וכך בכל מה שקשור לאנשים אחרים מצאתי קושי להתרועע. אני מניח שקל יותר לחלק ולהפיץ את האמון וההבנה שלך בפחות אנשים, ואין לי הרבה מהדברים האלה לתת לקהל.

אני לא יכול לסמוך על הרבה אנשים. ואני לא יכול לבטא את עצמי מספיק טוב עם אנשים אחרים. עם רבים, אתה מפולג, ולכן אתה צריך לומר את הדברים שאתה רוצה אמרו טוב. תמיד תהיתי איך אנשים שהיו להם הרבה חברים עשו את זה - כמו האם יש מדריך שאני יכול לקנות ב- Booksale שיכול ללמד אותי את המילים להשתמש ואת השאלות לשאול? איך אני מתבטא באופן שלא דוחה אנשים ולא גורם להם לעזוב, כמו שהם תמיד עושים איתי?

אבל מוזיקה הייתה כמו החברים שמעולם לא היו לי ותמיד ייחלתי להם. אם יומן הוא החבר שמאזין, המוסיקה היא החבר שמדבר. זה גורם לך להבין דברים, נותן לך עידוד, מאיר אותך באמירת דברים מלאי תקווה, ועוזר לך לספר דברים לאנשים שבדרך כלל אינך יכול. ובעיקר, כשאתה מאזין לשיר המדבר על תחושה שיש לך, על געגוע או של צער, אתה מבין שאתה לא לבד בעולם הזה, שיש למעשה אנשים שחושבים ומרגישים אותו דבר כמוך, והמוזיקה מחברת אותך.

וכך גם פסקול נעורי.

ruffa gutierrez ms world 1993

דומיניק דייטה, בן 17, הוא סטודנט לסטטיסטיקה באוניברסיטת דילימן בפיליפינים. הוא מנהל בלוג בכתובת septemberstorm.tumblr.com.