אני יודע למה הפיליפינים שרים

none
 

מדוע הפיליפינים כל כך אוהבים לשיר? שאל אותי עמיתי ההולנדי יאנוס אומן לאחר שהוא ובתו תרמזו ברחבי הארץ. הוא נזכר בין היתר בערב בבונטוק שבפרובינציית ההרים, שם היה להם העונג הבלתי צפוי לשיר עם התושבים המקומיים בבר וידיאו, והוא התרשם מכישרונם ותשוקתם, כמו גם מהכיף שהאנשים שואבים מלילות מוזיקלים כאלה.





ליזה סוברנו ואנריקה גיל לנצח

כדי לענות על שאלתו, צריך להסתכל על ההיסטוריה והתרבות שלנו. ראשית, אנו מגלים כי המבקרים שלנו תמיד התרשמו לא רק מהמוזיקה שלנו, אלא גם מאיך שהיא הבינה בחיי היומיום שלנו.

אנטוניו פיגאפטה, למשל, ציין כי הפיליפינים שהם פגשו שיחקו בצורה כה הרמונית עד שניתן היה להאמין שיש להם חוש מוזיקלי טוב, ואנטוניו דה מורגא כינה את ראשוני מנילה זמרים טובים, וציין גם כיצד המקומיים חתרו בסירותיהם לקצב שירתם. . מאות שנים מאוחר יותר, האנתרופולוג האמריקני אלברט ג'נקס היה כותב כיצד הצעירים של בונטוק מרבים לשיר שירים מאושרים כשהם הולכים יחד, וצפו בשעשוע ששירים אלה הם לרוב דואטים: טנור וקול בס כשהם שרים את חלקיהם בקצב , ועם הערכה ברורה מאוד להרמוניה ... מרתק ולעתים קרובות מאוד נעים.





מעבר למנגינות חיי היומיום, השירה הייתה גם הדרך שלנו לחגוג, להתאבל, ובאמצעות הפזמונים וההמנונים שלנו, לבטא את אהבתנו לאלוהים ולמדינה. מוסיקה הבינה גם במסורות הריפוי שלנו; הבבלאן השתמש בפזמונים ובשירים לריפוי. נראה גם שהמוזיקה היא כבר מזמן דרך לליבנו, מההרנה והקונדימאן ועד לשירי OPM האחרונים.ראש העיר איסקו: הכל להרוויח, הכל להפסיד עמיתים ממוטרים? מה סובל מהחינוך הפיליפיני

כפי שקורה כיום, אנו חייבים לבטא את שמחתנו באמצעות המוסיקה, ומצאנו במוזיקה מפלט וכוח בין כל הבעיות שלנו. למרות המאבקים הרבים שניצבו בפנינו כעם, קשה להכחיש את מה שפר. הורסיו דה לה קוסטה אמר: שהמוזיקה היא אחד התכשיטים של עמנו.



שהפיליפינים אוהבים כלי נגינה זה מאוד ברור - הקולינטאנג הוא דוגמה מצוינת בקרב רבים אחרים - אבל יש משהו בקול האנושי שהופך אותו לצורת הביטוי השמיעתית שלנו. יש לציין שבימים ההם לפני שיחות טלפון למרחקים ארוכים ופייס-טיים, החליפו הפיליפינים קלטות קלטות עם קרובי משפחתם מעבר לים, מה שמרמז שמה שחשוב להם זה לא רק המסרים של יקיריהם, אלא קולותיהם, שהעבירו בצורה יעילה יותר געגוע וחיבה.

ההערכה שלנו לקול האנושי יכולה גם להסביר את חיבתנו לשירת תחרויות - כמו גם את נכונותנו לזמרים (ושירים) מסוימים לרתק את ליבנו. גדלתי בשנות התשעים, הוקסמתי מאלדין של דיסני, אבל לא שטיח הקסמים אלא השיר שהביא אותי באמת לעולם החדש כולו. שנים רבות אחר כך, כשצפיתי באלדין בברודווי, הרגשתי משהו לא בסדר כשקורטני ריד - לא לאה סלונגה - שרה את יסמין, אבל המופע עדיין זכה לתו קסום: כזה שהחזיר אותי לילדותי.



מעולם לא הייתי זמר טוב, אבל ברגעים הנדירים בהם שרתי, חוויתי את העוצמה הטרנסצנדנטלית של המוסיקה. באמצע טיול בן שישה ימים במעלה הר קילימנג'רו עם חברי הפיליפינים, בזמן שסיימנו את ארוחת הערב הרגילה של קארי עוף, קיבלתי פתאום השראה לשיר את פאסקו נא, סינטה קו. עד מהרה חברי שלי שרו - ובסוף השיר עינינו התמלאו כל דמעות; אחרי הכל, זו הייתה הלילה שלפני חג המולד, והפעם הראשונה שלנו לבזבז אותו מחוץ לבית.

יהיו הרבה תעלומות סביב לחנים והקול האנושי; התבוננות כיצד המוסיקה מעצבת את חברותינו וחיינו יהיו עיסוק בלתי נגמר - ומרתק מאוד -.

אבל כשאני מסתכל על התרבות שלנו ועל החוויות שלי, אני חושב שאני יודע למה הפיליפינים שרים. אנו שרים כי יש יותר בחיים ממה שאנו רואים, ובאמצעות מוזיקה אנו יכולים לבטא את רגשותינו העמוקים ביותר.

אנחנו שרים כי אנחנו יכולים להצטרף לליבנו בשיר, בין אם אנחנו ביחד או רחוקים אחד מהשני.

אנו שרים לזכר האנשים שאנחנו אוהבים, בהגנה על הערכים שאנחנו יקרים להם, ובתקווה לעתיד מזהיר.

אנחנו שרים כי אנחנו יודעים שלמרות הקשיים שאנחנו מתמודדים איתם, החיים עדיין יפים.

תגובות ל [מוגן בדוא'ל]