מגדלת ילדה

הייתי בן 10 כשחברותיה הגבריות של אחותי בת ה -13 החלו להבחין בשינויים בגופי. הטון של אחותי היה מאשים כשאמרה לי שחברותיה שמו לב שהחזה שלי גדול יותר - כאילו זו אשמתי שגיל ההתבגרות פגע בי והנערים שם לב עכשיו.



אבל למרות שגופי אולי השתנה, נשארתי בת 10 במוחי. זה היה בערך בזמן שהבנים בכיתה שלי התחילו להסתכל עלי אחרת. הייתי צריך להפסיק לשחק משחקי חוץ, כי פתאום הייתי זקן מדי בשביל זה. הייתי צריך לדאוג שבנים מסתכלים על השדיים שלי במקום על הפנים שלי בזמן שהם משוחחים איתי. הייתי מבוגר מספיק כדי לדעת שאני צריך להיות זהיר, אבל צעיר מכדי להבין מדוע.

הייתי בן 12 כאשר כמה בנים בכיתה דירגו את הבנות לפי גודל החזה שלהן. הם העבירו דף נייר לאיסוף קולות, עד שהוא הסתיים בידיי. הייתי נבוך וכועס, אך סגרתי את פי, בלי להבין לגמרי מדוע הרגשתי שנעשה לי עוול.





הייתי בן 16 כשפרסמתי תמונה שלי עם לשון בחוץ; מה שחשבתי שתצלום חמוד ובריא גרם לבנים - נערים בני 18 שהכרתי שנים בתיכון - לשלוח לי הודעה, לשאול אותי אם אני מסתדר בכיף כי התמונה הילדותית שלי כנראה ביקשה זה.ראש העיר איסקו: הכל להרוויח, הכל להפסיד עמיתים ממוטרים? מה סובל מהחינוך הפיליפיני

חבר גברי מהימן, שאף הזהיר אותי להתרחק מהבחורים הרעים, שאל אותי אם אני רוצה להשתולל בלי שחברתו תדע.



בגיל 18 הייתי כל הזמן צריך להתמודד עם חתולנים בכל מקום שאליו הלכתי. לא משנה מה לבשתי; לבשתי חולצה לבנה רגילה וג'ינס כחול דהוי ועדיין קיבלתי חתול. לבשתי סופרמרקט מכנסיים קצרים שחורים פשוטים, אבל כנראה שזה עדיין היה מספיק מפתה לגברים. לא ידעתי כמה עלי לכסות רק כדי להיות בטוחים ביום יום.

בגיל 21, בעבודתי הראשונה, הבנתי שאין לי את הזכות ללבוש כל מה שנראה לי שנראה לי טוב, כי זה יכול להיות פיתוי לגברים.



אמי, אישה פיליפינית שמרנית ומסורתית, הייתה צוחקת עלי כשלבשתי חצאיות ושמלות מעל הברך. היא מהאנשים שמאמינים שצריך לתת דין וחשבון על נשים על חוסר השליטה של ​​גברים.

לא הצלחתי להבין מדוע עלי ללבוש בגדים הנחשבים לבטוחים לפני היציאה מהבית. לא הצלחתי להבין מדוע יש להאשים אותי בכך שגבר אינו מסוגל להחזיק את ידיו לעצמו.

נראה שהחזרה הביתה בטוחה בלילה היא פריבילגיה בתקופה בה אישה עלולה להטריד מכיוון שבגדיה מבקשים זאת.

הייתי צריך לענוד אוזניות בכל פעם שהלכתי רק כדי שלא אשמע את הקריאה. וגם אם שמעתי את ההערות הנבזיות, התיימרתי שלא, כי פחד יבעבע בתוכי, ואמר לי שעימות יכול להחמיר לרעה. יש חשש מתמיד שהתלונות שלי יופשטו, ופשוט חייתי עם הפחד הזה.

הייתה תקופה בה הייתי עם אחייני בן השבע; היינו בדרך לקניון כשגבר שרק זאב וקרא לי סקסי כשחלפנו על פניו.

אחיזתי ביד אחייני התהדקה כשהתעלמתי מהערת האיש. האחיין שלי הביט מעבר לכתפו ואז שאל אותי, טיטה, למה הוא קרא לך סקסית למרות שהוא לא מכיר אותך? האם זה בסדר?

זה היה כאשר זה היכה בי: לא, זה לא בסדר, ואני לא רוצה שילדים יגדלו במחשבה שקטור או כל סוג של הטרדה זה נורמלי. אני לא רוצה שאחייני יתקבע מתישהו רק בגלל שאנחנו חיים בחברה פטריארכלית שאומרת, בנים יהיו בנים. אני לא רוצה שאחיינית שלי תגדל עם מחשבה שלנערים יש את החופש לא לכבד אותה בשום צורה שהיא.

מדי יום אני רואה אנקדוטות של נשים ברשתות החברתיות - סיפורים על האופן שבו הן יתקבלו בתחבורה ציבורית, בבית הספר או במקומות שהם חשבו שהם בטוחים.

יש נשים שלא מפחדות לדבר, אבל, למרבה הצער, יש אנשים שמלעיגים את הנשים האלה שמשתמשות בקולן כדי להגן על עצמן. יש גם נשים שמפחדות לדבר, מפחדות מהשיפוט הבלתי נמנע על ידי מי ששומע את סיפוריהן.

פעם הייתי אחת מאותן נשים. פחדתי לדבר ולדבר על החוויות שלי. אבל, לאט לאט, אני מוצא את קולי. למדתי לדבר כאשר אני מרגיש מאוים, וצברתי אומץ לתת לקולי להישמע.

הבנתי שזה לא כל כך קל למצוא את הקול שלך כשאתה גדל בחברה ששמה יותר ערך למילה של גבר. זו אותה חברה שמנרמלת את האובייקטיביזציה של נשים מגיל צעיר. אבל אני מקווה שמתישהו אוכל לחיות בחברה בה אישה יכולה ללכת בבטחה לכל מקום שהיא רוצה ללא חשש.

* * *

Madge Resurreccion, 23, הוא מומחה תוכן ב- VXI Global.